22.3.2020 © דבי סיבוני
לאורך כל תקופת טיפולי הסרטן, הרגשתי תסכול רב מכך שאמנם חזרתי לכתוב, אבל כל מה שהצלחתי לכתוב כמעט באותה תקופה היה קשור באהבה, בזוגיות, או בנושאים אחרים, כשמה שהיה בוער ונחוץ, וראוי יותר בעיניי לכתוב עליו אז, היה המאבק במחלת הסרטן, ההתמודדות העניינית עמו וכו'.
הרגשתי כמו מתחזה, שאמורה לכתוב טקסטים יוקדים על הנושא החשוב ביותר, הקיומי והבוער מכולם כרגע, ובמקום זה מתעסקת בדברים נחותים יותר.
שאלתי את עצמי אם אני מדחיקה, ואולי נמנעת מלגעת בעניינים אלו כי זה אולי טרי מדי עדיין, או אולי מתוך פחד. אבל בתוך תוכי ידעתי שזה לא זה. הרי לא הייתה לי בעיה להסתכל לו בעיניים ולקרוא לו בשמו: הסרטן.
הרגשתי שזה כזה בזבוז, אם אני כבר כותבת, לכתוב על נושא כזה חסר חשיבות כמו זוגיות ואהבה.
היום, אחרי 4 חודשים מתום טיפולי הכימותרפיה אני יודעת.. אני מבינה.. שהמסע שלי, הסרט שנזרקתי אליו פתאום לפני כ-10 חודשים ושטילטל, הפך ושינה את חיי ללא היכר, היה כולו מסע של אהבה.
מסע שבעקבותיו התאהבתי באחר, שזימן לי היקום שבועיים לפני תחילת הטיפולים, ושנשאר כמעט עד סופם, כדי להזכיר לי כמה חשובה, מהנה, מספקת ומעצימה יכולה להיות אהבה, וזוגיות אמתית, וכמה אני עוד לא מוכנה (ולא צריכה) לוותר עליהן.
מסע שבעקבותיו התאהבתי שוב בחיים, ובעולם, פתאום כשנשמט השטיח מתחת לרגליי וחשבתי שעוד מעט ייגמר וכל זה יילקח ממני.
מסע שבעקבותיו התאהבתי שוב במשפחתי ובחבריי, שהזכירו לי עד כמה אני חשובה להם ועד כמה הם חשובים לי, כמה אהבתם כלפי ענקית ואותנטית, וכמה אני אוהבת אותם מעומק לבי, כל אחד מהם, ומודה יום יום על כך שזכיתי בהם ושהם נוכחים בחיי.
מסע שבעקבותיו התאהבתי שוב בגופי, ולמדתי לכבד אותו, להיות טובה אליו, ולשאת אותו כשמלת חג, בגאווה, בחמלה, בהערכה, ולא רק כמגן שתפקידו לספוג את כל החבטות שמזדמנות לעברו, מבחוץ ומבפנים.
ובעיקר בעיקר, מעל הכל...
מסע שבעקבותיו חזרתי לאהוב את עצמי כפי שאהבתי פעם, כמו ילדה קטנה, נקייה מאמונות מעכבות וניסיונות חיברות שהשתבשו. אהבה אמיצה, פשוטה, מאפשרת, מפרגנת, מעצימה, טהורה, אמתית ומלאה חמלה, שהזכירה לי כמה היא נחוצה לי, לנו, בדיוק כמו מים ומזון, וכמה הייתי כמיהה לה וכמה קמלתי בלעדיה.
© דבי סיבוני