25.7.2023 © דבי סיבוני
"היום שאחרי"…
הוא להתעורר, כמו מתוך חלום עמום,
מתרדמת של שנים..
ולאט לאט להסיר את המסכות.
ממילא הכל כבר חשוף, הראש הקירח,
והלב שפועם בבהלה
וזקוק לעוד קצת זמן להירגע.
"היום שאחרי"...
הוא להעז וללמוד להגיד קשה לי.
להגיד כואב לי.
להגיד מותר לי.
קטן לי. צפוף לי. עצוב לי. לבד לי.
מותר לי אחרת.
"היום שאחרי"...
הוא להודות שגם לי יש מקום.
בעולם. בחיים. בתסריט.
ולהתחיל להגיד לא.
כשקשה, ומוצף, ומציף, ומרתיע.
לתת מקום לחרדות. לתת מקום לעייפות.
לתת מקום לאי הוודאות.
לתת מקום לכישלונות. לתת מקום לפחדים,
ולהפסיק לנסות להיות כל יכולה.
כדי שיפנו לאט לאט מקום לטוב,
ולשמחה ולאומץ.
וכדי שאוכל סוף סוף לשנות מהיסוד
את מה שזקוק לשינוי,
ולהכיר ולהסכים לראות את כל השאר,
שכבר שלם, ורק צריך שיעשו לו מקום.
"היום שאחרי"...
הוא לזכור לעצור ולהיכנס פנימה, עמוק,
ולהקשיב. לגשש. לדייק.
ולהיפתח שוב, כמו מניפה,
לפרוס ידיים ואת הנפש, ולהתמסר.
להעז להסכים לא להיות אהובה,
כדי באמת לחוות אהבה.
להסכים לאבד כמה חברים
כדי לעשות מקום לעצמי,
ולאלה שיודעים מהי חמלה.
לנקות את המיותר,
את המכביד, את המזיק והמסייח.
להבין מה חשוב באמת.
מי חשוב באמת.
"היום שאחרי" הוא בעיקר…
להבין שזה לא בהכרח באמת היום שאחרי.
לכן, כל דקה שעוברת יקרה מפז,
ולא מובנת מאליה.
כל יום נוסף הוא ברכה
והזדמנות להתחיל מהתחלה.
סיכוי נוסף ליצור, לאהוב, לתת ולקבל.
ללמוד. לחוות. לנשום.
להיות.
25.7.2023 © דבי סיבוני