על גירושין ואהבה עצמית



במהלך העשור האחרון, ובעקבות גירושין ומשברים רבים שנבעו מכך, עסקתי רבות בהרהורים סביב נושא הזוגיות בחיי.

תחילה, שאלתי את עצמי כפי שהרבה אנשים עושים לאחר גירושין, מי הוא האשם? האם בעלי לשעבר, על כך שלא היה רגיש מספיק לצרכיי, לא אהב ודאג מספיק, לא ויתר מספיק, או שדרש יותר מדי ויתורים, ובסופו של דבר הפסיק לאהוב?... או שאני זו שציפתה ליותר מדי או ויתרה יותר מדי, או זו שנעלמה ו"נאלמה עם השנים".

כדי להקשות עוד יותר, גם נשאלתי פעמים רבות, אחרי שהתגרשנו, על ידי חברים וקרובי משפחה, את השאלה הנוראית המוכרת לכל הגרושים: "מה קרה בעצם...?", בציפייה לשמוע על משהו גדול, מוחשי כמו "הוא בגד בי", "הוא היכה אותי" וכו', משהו שייתן תוקף בכלל להחלטה להיפרד ויהפוך את המשבר ללגיטימי. וכמובן, לא הייתה לי תשובה ברורה. הרי, לא התגרשנו כי הפסקנו לאהוב. לא אני בכל אופן, והבנתי בהמשך שגם הוא לא, במידה כזו או אחרת. גם לא הגענו לאירועים קיצוניים ממש כגון בגידות וכו'. יכול להיות שניצלנו מכך כי הייתה לנו מודעות ואולי אומץ להתאמת עם המציאות ובהיעדר כלים או פתרונות אחרים, להיפרד לפני שהעניינים נעשו מכוערים יותר. לא ידעתי מה לענות לעולם, ולא הייתה לכך באמת חשיבות, כי הייתי זקוקה בעצמי לתשובה. השתוקקתי להבין מה בעצם קרה. השתוקקתי לזוגיות חדשה וטובה, לחוויה מתקנת, אך נחרדתי מהמחשבה שסיפור האהבה הבא שלי יעלה שוב על סרטון, ו"יזדהם" על ידי הוירוס המסתורי הזה שטרם הצלחתי לזהות ולהשמיד.

במערכות היחסים שבאו אחרי, יכולתי בבירור לזהות דפוס מסוים. הן התחילו מצוין אך מהלכן וסופן היו זהים. עם ערך עצמי נמוך מאי פעם, בעקבות הגירושין והכישלונות בקשרים שאחרי, נסגרתי לאט לאט והפסקתי לנסות. בחרתי באופן לא מודע "להישאר על הספסל" ולא "לעלות על המגרש", ועם הזמן נעשיתי מומחית ב"להסתדר לבד" ואף שכנעתי את עצמי שטוב לי לבד. אך האמת היא שהשתוקקתי לקשר בריא, אוהב, מפרגן, תומך ויציב שבו ארגיש נאהבת כפי שידעתי שמגיע לי ולכל אדם לחוות.

בעקבות מסע ארוך, רציף משברים, בדידות והרבה סימני שאלה עקשניים שפשוט לא הרפו, ובעזרת תהליכים אישיים ואימון אישי, הלכה והתבהרה תמונה מפתיעה מאוד, תובנה שלקח לי כמה שנים טובות להקל, לקבל, וכמובן כמה מערכות יחסים כושלות נוספות לחדד: שום מערכת יחסים לא תצליח, כמה מבטיחה שתהיה, אם לא נעבוד קודם כל על מערכת היחסים שלנו עם עצמנו. איך נדע לאהוב את האחר אם לא נדע באמת לאהוב ולטפח את עצמינו?

כל מה שחשבתי לגבי הנישואין שלי היה נכון. אך לא היה רלוונטי. הראיה והגישה שלי לא היו נכונות. כל מה שהיה לי חסר מבן הזוג היה לגיטימי אך אני זו שאפשרה לזה לקרות. אני זו שזימנה את המציאות הזו לחיי. שנינו פישלנו, ובגדול. אך לא היה זה תפקידי לקחת אחראיות על הצד האחר או לתקן אותו, אלא לקחת אחריות על עצמי ועל חלקי בקשר ולהבין שאני זו שיצרה את המציאות הזו בכך שלא דייקתי עם עצמי, עם מי שאני ועם הצרכים שלי. אני זו שלא אהבתי את עצמי מספיק כדי לתאם ציפיות עם עצמי ועם הזולת, לבטא את הצרכים שלי, לשים גבולות היכן שהיה צריך, לאפשר את מה שבאמת רציתי ובכלל להאמין שמגיע לי.

אהבה עצמית אמתית, כמו בכל מערכת יחסים, חייבת לבוא לידי ביטוי בכל התחומים והרבדים, ולא רק ברמת המחשבה אלא גם ברמת העשייה. כפי שלא יספיק רק להגיד לבן זוג "אני אוהבת אותך" ונידרש גם לטפח אותו, לדאוג לו ולהביע את אהבתנו בעשייה יום יומית, אחרת הוא ירגיש מוזנח ובודד והקשר ידעך, כך גם אהבתנו כלפי עצמנו חייבת לבוא לידי ביטוי בכל הרמות ובכל התחומים ובאופן כנה, אותנטי, רציף ומתמיד. אחרת, בסופו של דבר, נדעך כמו פרח שלא השקינו, ונפסיק להקרין אור ואהבה החוצה, וכתוצאה מכך, גם יחסרו לנו הכוחות, המוטיבציה והניסיון "לאהוב" את האחר באופן פעיל ומלא, וגם נהפוך לאדם שקשה לאהוב. ניעלם וניאלם.

אז איך אפשר לאהוב את עצמנו באמת ובאופן מלא?....

על ידי כך שתאמצו ותטמיעו לתוך חייכם את הצעדים "להתחיל לאהוב את עצמכם כפי שמגיע לכם שיאהבו אתכם"לקריאת המאמר לחצו כאן >>>

צרו קשר

052-8547717

©2018 BY DSCOACH4U.COM.

This site was designed with the
.com
website builder. Create your website today.
Start Now